תות, פשוט

כשהיינו ילדים, הינו נשארים לפעמים אצל סבא וסבתא בטבעון.

אצל סבא וסבתא היו המטעמים הכי טעימים בעולם, ומי שבא, היה חייב, ממש חייב לטעום. גם כי סבתא היתה בשלנית דגולה באמת, וגם כי אוכל היה מקודש  וסבתא היתה עומדת לידנו ומשגיחה שנאכל. ומי שלא אוכל, זה מייד מראה שמשהו אצלו לא בסדר: חולה חלילה, עצוב (שזה פחות חלילה מחולה, אבל גם חלילה למדי) או סתם לא בא לו (אין ביטוי כזה בפולנית מדוברת).

לסבא וסבתא שלי היתה חנות קטנה במרכז טבעון שהיתה אז עיירה מאד שקטה וציורית, שבה סוגרים את כל החנויות בין 14:00 ל 16:00 (וגם בימי שלישי אחרי הצהריים) כדי שכולם יוכלו לממש את השלאף-שטונדה שלהם. השלאף שטונדה היה הזמן שהכי אהבתי אצל סבא וסבתא. הייתי נשכבת במיטה הגדולה עם הסדינים המעומלנים, עם שמיכת הפוך הכבדה כלכך שלדעתי היו שם כל הלהקה של נילס הולגרסון ואווזי הבר, כולל המפקדת אקה. שמיכת הפוך היתה מצופה בציפה שבה יש חור באמצע (לא כמו היום שיש צד אחד בציפה פתוח ויש כפתורים..או סקוץ'…). קצת חששתי מהחור הזה, כי הרבה פעמים היתי מוצאת את עצמי מתעוררת כשאני מסובכת בתוך הציפה עצמה, קרובה מדי לאיזה אווז תועה.

הרבה פעמים היתי שוכבת בין סבא וסבתא שהיו קוראים ספר בגרמנית שהיו קונים בחנות מיוחדת בחיפה או מעבירים בין שאר החברים בטבעון. אני הייתי מקשיבה לקולות העיירה הנרגעת מעמל היום (בכל זאת כבר 14:00, אנשים עבדו 4 שעות, חייבים לנוח מזה) ושומעת בעיקר את יקוף הספר שגר מעבר לקיר (יקוף זה "יעקב" במבטא הכבד של סבא שלי). חדר השינה שלו חלק קיר עם חדר השינה של סבא וסבתא והוא היה נוחר כל כך חזק שסבא היה אומר "או, הנה יקוף נוסע שוב כמו טרקטור" . הנחירות של יקוף כנראה היו כלכך מרגיעות שהייתי נרדמת.

סבתא היתה מעירה אותי ברבע לארבע אחר הצהריים (כי ב 16:00 היא כבר צריכה לפתוח את החנות), ועל השייש היתה מחכה לי קערית חרסינה לבנה וגדולה, ובה הדבר הלבן הכי טעים שיש – שמנת של סבתא!

השמנת היתה עשויה מגבינה לבנה ולבן או שמנת חמוצה, עם סוכר למכביר (כדי שאפשר יהיה לקרוא לי אחר כך "זיסלע", שזה מותק באידיש) ותוספת צבעונית. בימים רגילים, היתה התוספת סוכריות צבעוניות שסבתא היתה מפזרת מלמעלה ואם הייתי משתהה ולא אוכלת את השמנת מייד, הן היו נמסות ויוצרות בלגן צבעוני בקערית. בימים הטובים יותר, ימות החורף הקרים, היתה תוספת אדומה, שהייתי מוכנה לחכות לה כל השנה. כי עם כל הכבוד לסוכריות הצבעוניות, אין מה להשוותן לאדום אדום והמתוק מתוק הזה – תותים!

סבא פעם גילה לי איך סבתא היתה מכינה את התותים לשמנת – בטקס רב רושם היא היתה חותכת להם ת'ראש הירוק ואחר כך לחצאים או שלישים ושמה בקערית הריקה. על התותים היתה מפזרת סוכר בנדיבות יתר ומחכה קצת. רק אחרי שהתותים התחילו להגיר מיץ אדמדם, היא היתה שמה עליהם את השמנת ומערבבת, עד שהיתה נעשית ורודה. ואם היא לא היתה נעשית ורודה מספיק, היא היתה מוסיפה עוד קצת תמצית רום, כזאת של אפיכל, שכל קשר בינה ובין רום הוא מקרי בהחלט (איזו סבתא מסורה, את כל השלאף שטונדה היא הייתה מקריבה למען השמנת שלי!)

סבתא כבר היתה צריכה ללכת לחנות, והשאירה את סבא שישגיח שאני מסיימת את כל השמנת, וכמובן שידווח לה אחר כך (שלא יהיה שום מקרה של "חלילה").

אתמול, באמצע היום, מתקשר אלי סבא שלי ואומר לי "תבואי, יש תות". אז את ה"שמנת" אני כבר לא אוכלת שנים, אבל על התותים עם סוכר שסבא יכין לי אני לא מוותרת.

עברתי אתמול וקניתי תות גם אני, והכנתי עוגה תותית ומתוקית, על בסיס עוגת המייפל המוכרת.

עוגת מייפל ותותים

לתותים: 400 גר' תותים, שטופים היטב, מנוקים מעלים וחתוכים לרבעים / שלישים.

לבסיס עוגת המייפל:
כוס ורבע סוכר
כוס ורבע קמח תופח
3 ביצים
3 שקיות סוכר וניל
1 שמנת חמוצה (9% מספיק)
חצי כוס שמן (או מיכל קטן של רסק תפוחים לא ממותק)
לערבב הכל יחד.

לצקת לתבנית משומנת חצי מהבלילה.
לסדר על הבלילה תותים חתוכים לשלישים או רבעים. לפזר עליהם שקית סוכר וניל נוספת ומעט קינמון (אצלי יש קינמון בתוך מלחייה, קל לפזר), עד חצי כפית.
לצקת על זה את החצי השני של הבלילה, לפזר ככה שכל התותים מכוסים.

לאפות כחצי שעה בחום בינוני (180 מעלות) עד שקיסם יוצא יבש. כאשר מוציאים את העוגה מהתנור שופכים עליה בנדיבות סירופ מייפל (תשתדלו לא "בטעם מייפל" אלא סירופ מייפל אמיתי, זה עושה את ההבדל).

העוגה היתה צריכה להראות חגיגית, אז ציפיתי אותה בקצפת (מיכל שמנת מתוקה + 3 כפות סוכר מוקצפים יחד היטב) ועליה תותים פרוסים… אפשר לוותר על הציפוי.

התותים מחכים יפה:

מסודרים על העוגה ומחכים לסוכר והקינמון:

הסבלנות משתלמת, הסוכר והקינמון מצפים את התותים, שמקבלים עוד מהבלילה:

לפני הכניסה לתנור:

וכך זה נראה שניה לפני הביס, על השולחן בחדר המורים…:

בתאבון. עוד מעט אני הולכת לסבא. תקנאו בשקט.