הקערה הכחולה של סבתא שלי

בכל יום שלישי, מייד כשבאים מהגן לחדר של ההורים, הייתי מחכה בקצה המדרכה שליד הבית שלנו. זה היום שבו סבא וסבתא באים, וביקשתי בגן שיעשו לי את הקוקיות הכי יפות, וגם שישימו לי קשת. היתי מחכה בקצה המדרכה לראות מתי הם כבר באים מהמקום הזה שהם גרים בו, טבעון, שלא הבנתי למה אין גשר כזה ארוך ארוך מהטבעון הזה ישר לקיבוץ, ותכננתי כבר מה נעשה הפעם –  נשחק "מלחמה" בקלפים (יותר כדאי לשחק עם סבתא כי היא נותנת לנצח), סבא ילך איתנו לטייל בקיבוץ, רצוי לרפת, או סתם נאכל משהו טעים, כמו בייגלה עם תפוח עץ (עד היום זה מאכל אהוב עלי מאד).

כשהם היו מופיעים סוף סוף, לא היתה שמחה ממני בכל העולם. נתתי יד לסבא, או לסבתא, או לשניהם (תלוי אם אחי הגדול היה מחכה גם, מה שהיה מסיט מעט את תשומת הלב ממני, למרבה הצער) ושאפתי את הריח – לסבא ריח של בגדים חדשים (לסבא תמיד היה ריח של בגדים חדשים ונפטלין, הבגדים היו מסודרים בארון שלו כמו בחנות והוא תמיד נראה כמו דוגמן של ג'קטים) ולסבתא ריח של טיגון (יששששששששש, בטח היא הביאה קציצות!!!).

אחרי שוידאתי שאין בשקית הקבועה שלהם (שקית של חברת LEE עם דוגמה של ג'ינס) איזה בגד חדש מהחנות שלהם (בגדים זה לא שווה ובטח לא טעים), ושיש בשקית ריח של אוכל, סבתא היתה מוציאה ומניחה את הקערה הכחולה שלה על השיש במטבחון. מטבחון, כי זה מה שהיה להורים שלי אז. גם מהשיש היו רק כמה עשרות סנטימטרים, אבל כנראה שזה היה מספיק.

מכיוון שבדיוק הגעתי מהגן, שבו קיבלנו ארוחת ארבע מפנקת (שמנת בלי תותים או לחם עם ריבת תותים), ניסיתי להתאפק עד ארוחת הערב ובינתיים הצעתי לסבתא לנצח אותה (שוב) במלחמה.

לסבתא לא היה אכפת, העיקר שהיא תשב ליד אחד מאיתנו, רצוי שהאחד הזה (במקרה הזה אני) ילבש את האפודה או הגרביים או הכובע שהיא סרגה, אחרת בשביל מה היא בכלל התחילה.

כשנמאס לי לנצח אותה, היתי הולכת לבדוק מה יש בקערה הכחולה ותמיד היו שם הפתעות:
קניז'עלאך (כיסונים מטוגנים) ממולאים בשר בימים שלפני חנוכה, סופגניות בחנוכה, אוזני המן בפורים ועוגיות אחרות בימים של סתם, והיו לפעמים פְלֵעצַאלַעך. אלה לחמני-פיתות כאלה עם בצל ופרג (שנשאר לה מפורים) למעלה, שרק מהריח את מתעלפת וכשאת מתעוררת את מגלה שממש בא לך אחת כזו.

אז לקחתי אחת כזו. ואז עוד אחת. וכשהגיעה שעת ארוחת הערב בדרך כלל כבר לא היתי רעבה וזה היה תירוץ מצוין למה אני, ולא אח שלי, רק אני חייבת להיות זו שתאכיל את הדגים באקווריום הגדול בזמן שהשאר אוכלים, ורצוי בפירורים מהפְלֵעצַאלַעך כי הדגים נורא אוהבים את זה.

מצד שני הם אהבו גם את החלמון של הביצה הקשה.

פְלֵעצַאלַעך של סבתא שלי

לבצק:

  • קילו קמח ועוד 3 כפות (שזה 8 כוסות בערך)
  • 6-7 כפות שמן
  • 2 כפות שמרים יבשים
  • 2 כפות סוכר או דבש (אני שמתי סילאן)
  • 2 כוסות מים חמימים (אני פשוט מחממת את המים 30 שניות במיקרו)
  • 2 כפות מלח שולחן (שטוחות, כן?)

מערבבים במיקסר עם וו לישה קמח, שמרים, סוכר ושמן. מוסיפים בהדרגה מים ומלח ולשים כמה דקות טובות (סבתא: עד שהידיים אדומות! אני: עד שנמאס מהרעש של המיקסר, משהו כמו 8-10 דקות). אם צריך מוסיפים עוד קצת מים. אני לפעמים שמה את המים מראש, אפילו שסבתא אמרה שלא ככה, ורק את המלח מוסיפה תוך כדי הלישה כדי שלא יהרוג את השמרים.

מניחים בקערה להתפחה.

בינתיים מכינים את הציפוי:

  • 2-3 בצלים גדולים מטוגנים במעט שמן
  • מלח (אני שמתי מלח גס, סבתא שמה מלח רגיל)
  • גרגרי פרג לא טחון (לא שמתי)
  • ביצה טרופה+קצת שמן (כפית בערך)

כשהבצק הכפיל את נפחו, מחלקים לכדורים (לי יצאו 24). מכל כדור עושים פיתה קטנה ומתפיחים שוב (אפשר גם להשאיר ככדור ואז יוצאות לחמניות).

כשהפיתות תפחו, עושים בהם שקע עם האגודל, מורחים בביצה+שמן ומניחים בשקע: בצל מטוגן, מעט מלח גס ומעט גרגירי פרג (מי שאוהב).

אופים בתנור שחומם מראש לחום בינוני גבוה (190 מעלות) כעשרים דקות, או עד שהפלא הזה מזהיב היטב.

ביום ראשון, במפגש אלות האולימפוס, אכלנו קצת מהפלא הזה (קצת? אכלתי איזה 5) וגם מטעמים רבים אחרים (אני תרמתי גם את סלט תפוחי האדמה והבצל המטוגן של סבתא..) ושוב היה לנו כיף. מעניין מה יותפח בקערה הכחולה, שעברה אלי בירושה קצת אחרי שהתחתנתי, בפעם הבאה…

מודעות פרסומת

10 מחשבות על “הקערה הכחולה של סבתא שלי

  1. בקערה הכחולה של אמא שלי (למה הן תמיד כחולות?) יש כבר חורים שתוקנו מרוב בצקי שמרים.. כנראה שבצק שמרים אוהב כחולות..
    כמה מרגש לקרוא עליך ועל סבתא שלך. כרגיל, מלא אהבה וגם מלא ידע (את את היידיש הפנמת) ואת הטעם, אוי הטעם.. כדאי לכולם לרוץ ולהכין (עדיף גם לדאוג שיבואו חברים טובים לארוחה הזו).
    התמונות שלך מקסימות..
    הרבה טוב!

  2. חברה יקרה שלי, כמו שאני מספרת לילדים בשיעורי שיאצו, כחול זה סימן לויטמינים, שכידוע נמצאים בשפע בבצקי שמרים…. 🙂
    והטעם היה טעים בזכות החברות שטעמו יחד איתי!
    תודה לילכי… בואי שוב…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s