שניצלים של אהבה

קורס המד"צים הוא משאת נפשם של כמה מהילדים הקיבוצניקים בני ה 15, אלה שמסיימים את כתה ט' ושנייה לפני התיכון בטוחים שהם יכולים לתקן את העולם (האמת, הם יכולים, וגם אני עוד מאמינה שאני יכולה).

לפני כמה שנים זה קרה גם לי (נו, אל תשאלו כמה, תחשבו לבד, יצא לכם חמש פלוס מינוס). יחד עם עוד כעשרה מבני כיתתי, יצאתי לעשרת ימי הקורס הנחשק, שנערך בלב היערות שליד קיבוץ כפר החורש. הצטרפנו לקורס מד"צים של הנוער העובד, כי כנראה השרוך האדום התאים באותה תקופה לקברניטי החינוך בקיבוץ. כבר בדרך לשם ההתרגשות הגיעה לשיאים, וכשנגמרה דרך החצץ הלבנה ראינו מולנו קרחת יער ועליה מאות ילדים לובשי חולצות כחולות (עם שרוך אדום, ברור) שכבר עושים מורל ומדריך שלהם (כנראה, כי היו לו ראסטות ושערות ברגליים, זה תמיד סימן למדריך) צועק להם "חברההההההההההה אני לא שומעעעע" בקול רועם שכבר סיים להתחלף, שלא כמו של חניכיו.

לעשות מורל, למי שלא זוכר, או שלא גדל בקרחת היער, זה לצרוח שירי תנועה שבשום מקום אחר אין מצב שתשמעו אותם (דוד מלך ישראל חי חי עד שמת, זכרונו לברכה שטבע בברכה???  או… חולצה כחולה והיא עולה על כל העצבים???).

לאחר ההלם הראשוני, נודע לנו שמחלקים אותנו לארבעה מחנות ושבכל ימי הקורס נהיה בתחרות אחד מול השני, מחנה מול שאר המחנות, כשהמטרה היא, כמובן – לנצח! הדרך לנצח עוברת בבניית אוהלים מסדינים (קשר שמונה, קטן עלינו, למדנו כבר בכתה ג'), בעשיית מורל (ראו פסקה קודמת, אותם שירים עם תוספות שירים שנכתבו במיוחד לפי שם המחנה וזעקות קרב אחרות), פעילויות ספורטיביות (ריצה עם סנדה ורגליים קשורות מאחורי היד, קפיצה בשקי יוטה שגורמים לגרד במקומות בלתי מסומנים ודברים בסגנון).

חלפו עלינו ימים מרגשים, של היכרות עם ילדים ממקומות אחרים, של ויכוחים מי המחנה הכי טוב (שלנו, ברור), של התמודדות עם "הרבה ימים בלי ההורים", למרות שהינו רגילים לזה מתקופת בית הילדים ובעיקר אני זוכרת שהקורס שינה את חיי. למה? נו, הנה כמה סיבות טובות:

הראשונה – בסוף הקורס קיבלנו חולצה עם שם המחנה שלנו (אני הייתי במחנה "דקל" שהיתה לו החולצה האדומה והשווה ביותר!!!), וביום שחזרנו נכנסנו ישר לארוחת הצהריים בחדר האוכל, כשכולם הסתכלו עלינו זורחים מאושר, גדולים ובוגרים הרבה יותר מאיך שיצאנו לקורס רק עשרה ימים קודם לכן. רק אבא שלי, שבמקרה ישב בחדר האוכל גם, הביט בי במבט תמה מלמעלה למטה, וחיוכו נמחק מעט כשראה את גרבי העבודה שלו על רגלי.

השניה – קורס המד"צים, מלבד הערכים הרבים שהוא מקנה לילדים, תחושת הבגרות והמסוגלות העצמית, הקנה לי מיומנות חשובה מאין כמוה – סוף סוף למדתי איך גוזרים חולצה כמו שצריך! חיי השתנו לנצח. אם לפני הקורס היתי גוזרת כלכך עקום שאמא שלי היתה מתעצבנת מהחולצות ההרוסות והקרועות שהייתי משאירה אחרי, הרי שאחרי הקורס ידעתי לגזור בצורה כה אמנותית שאמא שלי בכלל לא יכלה לשים לב שהחולצה גזורה (ואז סבא שלי היה מגלה לה). חזרתי מהקורס כשכל החולצות שלקחתי איתי גזורות למשעי, בלי קצה קצהו של תפר סורר שיפריע למראה השלוכי-קיבוצניקי שהייתי חייבת לאמץ שם. זה, בתוספת נעלי הפלדיום וגרבי העבודה מהסיבה הקודמת- הם הם שעשו אותי למה שאני היום.

השלישית  -זו היתה הפעם הראשונה שבן ממש התחיל איתי. בחיי. בערב האחד לפני האחרון, ישבנו סביב המדורה כמה ילדים, והוא ישב לידי. אני לא זוכרת מה כל אחד אמר לשני  ככה בשקט, אבל הוא ממש נגע לי בברך!!! בכוונה, לא במקרה!! אם זה היה מותר, לא הייתי מתקלחת שבוע אחרי זה מעוצמת ההתרגשות וכדי לא לשטוף את מגע ידו. קראו לו אמיר, הוא היה עירוני (התחיל איתי עירוני!!!), מהרצליה פיתוח (מה חשבתי לעצמי ששחררתי אותו כל כך מהר??) ועד היום אני זוכרת את השיתוק שחטפתי. מסכן. אמיר, לא התכוונתי…

הרביעית, ואולי החשובה ביותר – אכלתי את השניצלים הכי טובים שטעמתי מעודי. לא.. לא אלה שסיפק לנו המטבח העצום שהוקם במקום, אלא השניצלים של סבתא חיינק'ה, סבתא של רון.
רון אמנם היה במחנה אחר (עקב ההפרדה שנכפתה עלינו), אבל בשבת, כשההורים באו לבקר אותנו (פעם ראשונה שנשארתי שבת…), התכנסנו לנו שוב כל בני הכתה יחד עם הורינו, ומי ששדרג  – גם עם סבתותינו. סבתא חיינ'קה הביאה את שניצליה המדהימים בתוך קופסת פח ענקית (שבטח סבא ישרוליק הביא לה מהמפעל). הקופסה, שבדרך כלל היתה מיועדת לריבות בכמות של 9 ליטר, מולאה עד תומה בשניצלים קטנים, חמימים, עם ריח מדהים של שום ופפריקה וטיגון ואהבה.

לא, זו לא היתה הפעם הראשונה שטעמתי מהשניצלים שלה, בכל זאת רון היה איתי בחדר בגן, כך שכל פעם שאמא שלו היתה שומרת הינו אוכלים שניצלים וצ'יפס של סבתא שלו, אבל הפעם הם היו.. כמו מים לצמא, כמו אוויר לנשימה, כמו שניצל ביתי לילדים רעבים שלא ראו בית כבר 6 ימים. כשכל שאר הילדים אכלו תירס מקופסאות ואוכל שההורים הביאו, אנחנו התענגנו לנו על השניצלים של חיינ'קה. וכשהמדריכים קראו לנו להפרד מההורים ולחזור ילד ילד למחנהו, רון לקח איתו את הקופסה (שהצלחנו לאכול בקושי שליש מתכולתה) והבטיח לנו שבלילה הוא יגניב למי שלא איתו במחנה עוד קצת שניצלים… מיותר לציין שרון הפך עוד באותו יום ליקיר המחנה שלו ולבן הכי נחשק.

אז לכבוד הקיץ שהגיע, קורס מד"צים נוסף שהסתיים לו לא מזמן וסבתא חיינ'קה שכבר לא איתנו, הכנתי שניצלים קטנים, חמימים ופריכים במיוחד. אה, וגם כי הילדים שלי ממש ביקשו.

שניצלים מקומחים

הכמויות הן ב"בערך", שימו כמה שבא לכם, זה תמיד יוצא טעים

  • חזה עוף טרי, חתוך לרצועות, הכמות והגודל כרצונכם…
  • סויה
  • סילאן
  • חרדל (טוב, פה אל תפריזו)
  • שום כתוש
  • פלפל שחור טחון טרי
  • קמח

לערבב את כל החומרים מלבד חזה העוף והקמח. להשהות (להשרות זה רק לכביסה, לא? ) את רצועות חזה העוף לפחות חצי שעה ברוטב. אם יש יותר מדי משרה, לשפוך קצת ולהשאיר בקערה את הרצועות, שכבר ספגו את הטעמים.

לשפוך על חזה העוף כוס קמח ולערבב כך שהקמח יכסה הכל. אם לא מכסה, לשפוך עוד כוס (העודפים פשוט לא ידבקו לשניצלים, אל דאגה). לא צריך לטבול חתיכה-חתיכה, פשוט שופכים על הכל ביחד ומערבבים. יותר פשוט ומהיר מזה אין. (על 1 ק"ג חזה עוף אני בד"כ צריכה 2 כוסות קמח לפחות).

מטגנים כרגיל, מחבת חמה, מעט שמן, הופכים מדי פעם.

אוף, זה טעים!

*************************************************************************************

חזה עוף במשרה:

מוסיפים קמח, ככה, בבת אחת:

מצופים:

בטיגון:

צד שני:

עוד שניה אוכלים:

יחד עם פתיתים, השילוב המנצח:

יאמי!

ותזכרו – מחנה "דקל "הכי טוב!

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “שניצלים של אהבה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s