יוד בית

כשהשתחררתי מהצבא, התחלתי לעבוד בקיבוץ. כי ככה זה תמיד, לפני כל הנסיעות והלימודים והחיפוש העצמי ומציאת האחרים, צריך לעבוד שנה בקיבוץ. הגעתי לעבוד בבית התינוקות (היום הוא כבר חדר כושר, אבל זה לא שיש פה פחות תינוקות, הם פשוט שיפרו תנאים…), שם פגשתי תינוקות שנולדו כמה חודשים קודם לכן, וכבר אז גיליתי שהם מוכשרים, מצחיקים וממש ממש חמודים, שזה די סביר בהתחשב בזה שהם תינוקות. נפרדתי מהם כשסיימתי לעבוד שם ולא ידעתי שעוד אתקל בהם…

בינתיים עברו כמה שנים, בהן למדתי ב"אורנים"  וקיבלתי נייר עליו כתוב שאני יודעת ללמד. אני לא האמנתי כל כך לכיתוב, אבל חנה, מנהלת בית הספר היסודי, שהיה אז בקיבוץ החליטה להאמין ונתנה לי את ההזדמנות הראשונה בחיי – ללמד את כתה א'.

מובן שלא היה לי מושג איך מלמדים ילדים לקרוא ולכתוב (כי לא למדתי את זה בשומקום), לא היה לי מושג איך גורמים לילדים להקשיב לך גם כשממש בא להם לשחק כדורגל, מה זה "ילד לא בשל" (אולי זה קשור לתפוח שלא נופל רחוק מהעץ אם הוא לא בשל? אלוהים יודע) ואיך מסבירים משהו לזוג הורים שרובם היו מבוגרים ממני לפחות בעשר שנים, אבל כיאה לצעירה חסרת נסיון שבטוחה שהיא מסוגלת להכל – הסכמתי בשמחה.

מיותר לציין שהילדים בני השש הבינו מייד (כבר ביום השני, כי ביום הראשון הם עוד היו בהלם) שלפניהם חומר ירוק וטרי ועשו ממני ומהכתה קרקס, כולל טיפוס על שולחנות, דיבור בלתי פוסק ומשחקים בכל דבר אפשרי, כולל משחק זריקת עפרונות באוויר (דווקא הגיעו בזה להישגים יפים). הקרקס נפסק לאחר כשבועיים, כשנכנסה במקרה (או שאולי שירותי הרווחה כבר הזמינו אותה) פסיכולוגית בית הספר לכתה, נחרדה מהמורה הבלתי מורתית, לקחה אותי הצידה ובדרכה הפסיכולוגית אמרה לי: בובה, את לא מנהלת קרקס, תתחילי ללמד או שאת עפה.

מאז אותו "ניעור" פסיכולוגי אני התאפסתי, הילדים התחילו ללמוד ולאט לאט הבנתי שאת כל מה שאני צריכה לדעת לא למדתי בתואר הראשון וכנראה אצטרך ללמוד ולחוות על בשרי.

הילדים, מצידם, היו ממש נחמדים אלי, למדו לקרוא למרות שיטת "בלי סודות" האינפנטילית (ולפי דעתי זהו נס שמישהו מהם קורא אחרי שראה את חנן גולדבלט וחני נחמיאס במרחק של סנטימטר בין הפיות שלהם, מנסים לבטא את המילה ב-לון. אני עד היום בטראומה מזה). למדנו לחבר מספרים זה לזה (בלי אצבעות אפילו), לשיר שירים (בעיקר את השיר "שניים סינים" עם כל הצלילים האפשריים) ובכל יום שני יצאנו לטייל על הכרמל ומצאנו בו אוצרות כמו שלשולים, רקפות שיש להן עלים בצורת לב ועץ ליבנה רפואי שכל פעם היתי צריכה לשכנע אותם מחדש שלא כדאי לנסות לטעום מהפירות שלו, כי הם לא באמת תרופה. טיולי יום שני היו הכנה לטיול השנתי אותו הדרכתי אני,  בעצמי, שלא כמו היום שיש מדריכים מקצועיים מבחוץ. עד היום, 12 שנים אחרי, אני מתפלאת שהגענו הביתה חזרה בשלום, ואם זה לא מאוחר, נראה לי שכדאי לברך על זה "הגומל".

בסוף השנה נפרדתי מהיהלומים הקטנים. זה השם שהם בחרו לעצמם, כתת "יהלום" ושברו בכך את המסורת הקיבוצית של שמות צמחים ופרחים לכיתות. זו לא תהיה הפעם האחרונה שהם ישברו מסורת…

הכיתה שלימדה אותי איך להיות מורה, איך מדברים לילדים בכתה א' בלי לגרום להם לבכות ולרוץ הביתה אחוזי טירוף (היו כמה שניסו את זה, אגב), איך מדברים עם ההורים גם כשאין לי מושג מה באמת לעשות, איך מחזיקים עפרון וגוזרים עיגול, איך כותבים במחברת, איך מלמדים לקרוא ולכתוב ולחשוב, איך מרגיעים ריב,  איך מחייכים גם כשבא לבכות, איך עושים מסיבת חנוכה, איך רצים עם ילד שנחנק למרפאה, איך אוהבים ילדים גם כשהם לא שלך ואיך נפרדים מילדים שראיתי אותם יותר מאשר את התינוקת שהיתה לי בבית,– את הכיתה הזו העברתי למורה אחרת.

חלפו כמה שנים, ופגשתי את חלקם כמורה בבית הספר המשותף החדש שהוקם לקיבוצי הסביבה, הם כבר היו גדולים יותר וחכמים הרבה יותר, למרות שהיו רק בכתה ו'. אחר כך נפגשנו בשבילים, בחגים, או סתם בחדר אוכל ובכלבו, כי ככה זה בקיבוץ. תמיד
כשאני רואה אחד מהם, אני מחייכת וזוכרת את הקרקס של ההתחלה והאהבה של ההמשך.

רק לפני שבועיים, כשעלו בני הכיתה באמצע הלילה ותלו שלט על הכרמל, כדי שכולם יזכרו שהם היו פה, התגאיתי בהם כלכך שנשארו פורצי וסוללי דרך לבאים אחריהם.

ביום חמישי שעבר, הוזמנתי למסיבת סיום הבגרויות וסיום כתה י"ב שערכו להם הוריהם בבריכה, ככה על פשטידות, עוגות ואבטיח. כל כך התרגשתי כשהתקשרה אלי אחת האמהות (שרק במקרה אני מחנכת עכשיו גם של בתה הקטנה) שכשהתבקשתי להכין ברכה שאקרא בפני כולם, אני לא יודעת מה רעד יותר – הברכיים או היד הכותבת. כל כך שמחתי שאוכל לבוא לשם, שניה לפני שהם מתפזרים להם לשנת שירות או לצבא, להגיד להם כמה הם היו חשובים לי.

וכך בירכתי אותם:

לפני הכל אני חייבת להתוודות שמאד התרגשתי לראות את השלט שתליתם על ההר באישון לילה – לכולם סיפרתי שאני זו שלימדה אתכם לכתוב, אז לא פלא שאתם כותבים כל כך יפה…
אני מאד מתרגשת להיות כאן, גם אם ההתרגשות מוסתרת מאחורי כל החיוכים… מרגש אותי לראות אתכם כאלה גדולים, כשאת חלקכם פגשתי לראשונה בבית התינוקות , עוד לא הולכים ומאוד אוהבים להרדם בתוך צלחת ארוחת הצהריים…
ואת כולכם פגשתי לראשונה לפני משהו שנראה כמו מליון שנים – ביום הראשון של כתה א', מתרגשים ורועדים לא פחות ממני.
לא באתי לספר לכם היום כמה היתם מדהימים בעיני, כמה תהליך הלמידה שלכם היה מופלא וכמה נהניתי איתכם. באתי לומר לכם תודה.
תודה על שהסכמתם להיות הכתה הראשונה של חיי – הפעם הראשונה שנכנסתי לכתה ונתלו בי יותר מעשרים זוגות עיניים, ילדים בני 6 ו- 7 שהיו בטוחים שכל מה שאני אומרת זה נכון.
תודה על שלימדתם אותי להיות מורה, כי באורנים לא באמת לומדים את זה.
תודה לילד אחד שעמד על השולחן וצעק "נו באמת, את לא רואה שזה לא מה שצריך לעשות??", ככה שמתי לב שבאמת צריך לעשות את הדברים אחרת. אותו אחד גם אמר לי בטיול השנתי "נו באמת, רואים שעקפה אותנו נהגת", אבל אז כבר ידעתי שלא תמיד הוא צודק…
תודה לילדה שהראתה לי שלא לכולם הכל בא בקלות, ושצריך זמן להסתגל… וכתה א' זה לא קל כמו שחושבים…
תודה לילדים שבאו כבר קוראים מהגן ועזרו לי ללמד את השאר…
תודה לילד שעזר לי להבין שאחרי ארוחת הצהריים רצוי שאני אשתוק קצת ואתן לילדים פשוט לשחק ולהנות משארית היום, אחרת הייתי מבלבלת לכם את המוח עד 16:00 ברציפות.
תודה לאלה שכשישבנו במעגל הראו לי שלספר בדיחות זה נורא נחמד, רק שזה לא ממש עוזר ללמד ילדים בכתה א' ושלפעמים צריך גם לעשות סדר בבלגן… ורצוי ליד שולחנות וכסאות, עם עפרונות ביד.
תודה לכל אחד ואחת מכם, שבזכות השוני שלכם אחד מהשני למדתי כל כך הרבה.
אני רוצה להגיד תודה גם לכם ההורים, שהסכמתם שאכנס, עוד לפני שסיימתי את לימודי ב"אורנים", ילדה בת 25 חסרת נסיון, ואלמד את הילדים הרכים שלכם. נתתם אמון, שיתפתם פעולה בכל מה שביקשתי, ליוויתם, עזרתם, ארגנתם ופרגנתם, ולא שכחתם גם אחרי 12 שנים…
יהלומים יקרים, אני עוקבת מרחוק אחרי כולכם, כל אחד ונצנוצו הוא, שמחה בשמחות שלכם, גאה בכם ויודעת שאתם קבוצה מיוחדת שעוד נכון לה עתיד זוהר, כמו שמגיע
ליהלומים.
בהצלחה!
 

כדי להרגע מהברכה שכתבתי ומההתרגשות, הכנתי להם גם עוגה, ככה ליתר בטחון. והרי היא, במקור של רחלי מהבלוג הנהדר "פשוט מבשלת", עם כמה שינויים קטנים שלי. נראית מסובכת אבל ממש כמה דקות עבודה.

ריבועי פאדג' קרמל-שוקולד ובציפוי שוקולד לבן

לקלתית:

  • 2/3 כוס קמח תופח
  • 1/2 כוס סוכר דמררה
  • 2/3 כוס קוקוס
  • 85 גר' חמאה מומסת

לשים את כל החומרים במעבד מזון ולעבד עד שנוצר בצק במרקם של חול (כן כן..).

לשטח את הבצק בתבנית מרובעת של 20 ס"מ, להדק היטב, גם לשוליים.

לאפות 13-15 דקות ב 180 מעלות ולצנן. בינתיים להשאיר את התנור דולק

מלית קרמל:

  • 1 פחית חלב מרוכז (397 גר')
  • 1 כף גדושה דבש
  • 1 כף סירופ תירס (אין לכם? אז עוד כף דבש)
  • 15 גר' חמאה
  • 1 כף שוקולית (לא חובה)

לבשל יחד כ 10 דקות. לצנן מעט. לצקת על קלתית הבסיס ולאפות עוד 10-15 דקות.

לצנן לחלוטין.

ציפוי שוקולד:

  • 125 גר' שוקולד לבן (במקור: מריר, מה שטעים לכם זה בסדר).

להמיס את השוקולד ולמרוח מלמעלה.

לצנן לחלוטין ולהכניס למקרר לשעה. לחתוך את הריבועים ולהכניס שוב למקרר עד ההגשה (אם לא חותכים אחרי שעה, פשוט יותר קשה לחתוך…)

הנה תראו:

חומרי הקלתית במעבד המזון :

והחול שנוצר מהם:

משטחים בעזרת היד:

ככה זה נראה לפני האפיה:

ואחרי אפייה קצרה:

חלב מרוכז… אוף, אני זוכרת כמה זה טעים…

יחד עם כל החומרים למלית בסיר:

הקלתית וה מלית אחרי אפייה:

ממיסים שוקולד בקערה חסינת חום מעל  סיר עם מים רותחים (או במיקרו..):

ואחרי שמומס:

מורחים על המלית הקרה זה מכבר, אפשר לעשות דוגמה יפה (בעזרת מזלג):

ואחרי קירור של כמה שעות וחיתוך… תראו איזו עוגה חתיכית (כשחותכים לפעמים הציפוי נשבר, לא להתרגש, זה רק עושה את זה יותר יפה):

בהצלחה ילדים-יהלומים!

Advertisements

6 מחשבות על “יוד בית

  1. את מרגשת ומפעימה. מחנכת בכל נשמתך. הזדהיתי כל כך עם ההרגשה הזו. איזו זכות הייתה לך להיות במסיבה שלהם בסוף י"ב..
    תמשיכי ליהנות מהחינוך, לראות את הילד בכל כולו ולדעת להתאים לו את הדברים, להיות פתוחה ללמידה ונכונה להתבוננות.
    אוהבת

  2. הי, אני אמא של גלי מכיתה א' שעכשיו סיימה י"ב, איזה כיף שהגענו לקו הסיום ואיזה כיף שההתחלה הייתה איתך וזכורה לטוב כמורה שראתה אותך את היית מופלאה כבר בשנה הראשונה, את זוכרת את הניסוי עם השמן והצבעים והבת של הרופא אמרה איזה מילה מפוצצת לגבי הניסוי בלועזית ושאלת אותה אם היא מבינה את המילה והיא נתנה פירוש של אבן שושן למילה רק אני לא זוכרת מה לעזאזל הייתה המילה…
    מותר לכתוב כ"כ הרבה בתגובה?
    ורד

    • גם אני לא זוכרת את המילה, אבל זוכרת את הניסוי, אולי נחזור עליו שוב 🙂
      ו..מותר לכתוב כמה שרוצים, אני אוהבת שאת מגיבה 🙂

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s