שלוות נפש

שלווה מזכירה ילדות . שלווה במלעיל, שאאאאלווה, כן? כי שלווה במלרע זה לא כל כך חלק מהילדות, עם כל החוגים והריצות וחברים ואחים ובית ספר… השלווה כיכבה בקבלת השבת לצד עוגת השוקולד הנצחית, בימי ההולדת לצד הבמבה ובטיולים השנתיים לצד החלבה וממרח שוקולד השחר.

העולם התחלק אז לשלושה סוגים – אלה שמתים על שלווה, אלה שמתים כשהם אוכלים שלווה, ואלה שבאו מאמריקה ולא מכירים שלווה. מאד רציתי להשתייך לסוג השלישי, אבל אף פעם לא הייתי באמריקה.

אז החלטתי להיות מאלה שמתעלפים למראה ולמטעם החיטה התפוחה המוזרה הזו ולמעט פעם אחת שהסכמתי לטעום, לא הבנתי מדוע אנשים מתעקשים שהדבר הזה שדומה לחצץ במגרש החנייה הגדול – הוא הוא הדבר האמיתי.

החצץ הזה המשיך וליווה אותנו עוד כמה שנים..עד שנעלם כמעט לחלוטין מן המדפים. אי אפשר היה למצוא אותו, וזה שימח מאד  את אלה שהשתייכו, כמוני, לסוג השני. לאלה מאמריקה לא היה באמת אכפת.

השלווה חזרה לתודעתי לפני כמה שנים כאשר ש', המכונה גם דלשו, למד להיות חכם באוניברסיטה ועשה סמינר על שלווה. כן כן, מה שאתם קוראים – השלווה נהייתה אקדמאית! האיש (ששייך, אגב, לסוג הראשון למרות היותו דובר אמריקאית שוטפת) ממש ישב וחקר את תולדות השלווה, את נזקיה ותרומתה (המסיבית, לדבריו) לגוף האדם והאם כשמה כן היא – שלווה, כל זאת כדי לראות האם ניתן לשוב ולשווק אותה באגרסיביות להמונים. המסקנה החותכת שלו היתה שכן, המסקנה שלי מקריאת העבודה שלו היתה רק "איכססססססססס מי יאכל את זהההההההההה". מכיוון שגם המרצה שלו הסכימה איתו, כל שנותר לי הוא להזהיר את ההמונים.

חלפו להן עוד כמה שנים (הן חולפות ממש מהר בבלוג הזה) והגענו לימים האלה ולזמן הזה, כאשר לפני שבוע יצאתי לטיול עם ילדי כתתי המקסימים. כנהוג בטיולים (המכונים גם טיולים למטיבי לסת), אנחנו מביאים עוגות לרוב, על מנת לאושש את הילדים אחרי הליכה קשה של כעשר דקות וליתר בטחון, אם נגמרים להם כל 700 החטיפים שהביאו עימם (לא כולל 4 סנדוויצ'ים שההורים הכינו ופירות וירקות חתוכים למשעי). הפעם הגדלתי לעשות ובבוקר הטיול עברתי במרכולית של הקיבוץ כדי לקנות לימונים לדרך (אין צורך להסביר למה, נכון?). הבטתי כה וכה, כשלפתע תפסה את עיני שקית מוזרה ועליה, לא תאמינו, כתוב "חיטה תפוחה" (יעני שלווה, כן?).

שתי מחשבות מייד התרוצצו בראשי (ושתי מחשבות בשביל בלונדינית זה המון, ועוד ביחד!!):

האחת – האם ש' הצליח במזימתו לכבוש את העולם, והחזיר את השלווה למדפים???

השניה – אם הוא כבר הצליח, ואני אחראית על כמות לא מבוטלת של ילדים, הבה נעשה ניסוי וניתן להם להכריע בשאלה – מי משתייך לסוג הראשון ומי לשני? (אין ילדים מאמריקה אצלנו, כרגע. יש כאלה שהיו באנגליה, אבל באנגליה הכל אחרת) והאם השלווה תעשה קאמבק מטורף??

הניסוי התנהל בתנאי שטח, על הדשא בשמורת החצבאני, כשהילדים היו חצי עייפים אך לפני מסלול ההליכה. היה ברור שהם כבר לא ממש רעבים (נשארו להם כ 450 חטיפים ועוד 3 סנדוויצ'ים), אך זקוקים למנת אנרגיה הגונה לפני הטבילה במי הפשרת השלגים הקפואים של הנחל.

הוצאתי מתיקי שקית מרשרשת ובה אוכל מוזר דמוי חצץ. שקית ענקית, של קילוגרם שלם של חצץ שכזה (זה מה שהיה במרכולית, נו..). הילדים מייד הגיעו לראות מה זה הדבר הזה. היו כאלה שמייד זיהו ותגובותיהם נעו בין "שלווה! איזה כיף! תביאי!" לבין "שלווה, איכס, אמא שלי אוכלת את זה!" והיו כאלה שלא הכירו. חלקם ברחו והמשיכו לשחק מחבואים וחלקם ביקשו לטעום.

שאר פרטי הניסוי צריכים להשאר חסויים, עקב חסיון ילד-שלווה, אולם תוצאות הניסוי היו מאד ברורות:

  • 5 ילדים (מתוך 50 שהיו בטיול) באמת אהבו את השלווה והמשיכו לבקש עוד ועוד.
  • המבוגרים שליוו את הטיול, כולל המורה המקבילה, והמדריכים העייפים, הסתכלו עלי במבט של "מה את עושה לילדים???" וכמובן לא הסכימו לטעום בעצמם.
  • עוד 5 ילדים טעמו ואמרו "איכס"
  • שאר 40 הילדים אפילו לא ניסו.
  • עורבים שהיו בקרבת מקום מאד אהבו את השלווה שנפלה לילדים מהידיים.
  • אני במקרה, או שמא בטעות, הכנסתי חצצון שלוותי אחד לפי. וראה זה פלא – לא מתתי! זה אפילו היה לי טעים! אחרי שלושה הספיק לי כמובן.

ה-מ-ס-ק-נ-ו-ת:

  1. ש' לא הצליח עדיין במזימתו.
  2. לפעמים שווה לטעום משהו שוב, אולי בפעם השניה זה יהיה נסבל יותר.
  3. יש להודיע לרשות שמורות הטבע שנמצא תחליף מצוין לאוכל שהם נותנים לציפורים בשמורות, ואם ש' ירצה, הוא יוכל לכבוש את עולם הציפורים – ואפילו די בקלות!

הבעיה הנלווית לניסוי:

נשאר לי יותר מחצי קילו שלווה מהטיול. זה הכניס אותי לחוסר שלווה וגרם לי לחפש מה לעשות איתה. לא הצלחתי לאכול יותר משלושה גרגרים כאלה בכל פעם, כך שבממוצע יקח לי חצי שנה לסיים את השקית.

הפתרון:

חיפשתי לי מתכון יעיל לניצול השלווה וכמובן שמצאתי – והרי הוא לפניכם (מתוך אתר "טעמים", שם מתוארת גם ההסטוריה של החצץ הנ"ל):

חטיפי שלווה ושוקולד

  • 100 גר' חמאה או 1/4 כוס חמאת בוטנים (השתמשתי בחמאה)
  • 1 כוס דחוסה סוכר חום
  • 1/2 כוס סירופ תירס/מייפל (השתמשתי בתירס)
  • 1/4 כוס קקאו (2 כפות נכבדות)
  • 1 כפית תמצית וניל
  • 7 כוסות שלווה
  1. ממיסים חמאה+סוכר+סירופ תירס או מייפל.
  2. כשהתערובת מומסת ואחידה מוסיפים קקאו ווניל, מערבבים עד לאחידות.
  3. מסירים מהאש, מוסיפים שלווה, ומצפים כל גרגר וגרגר בעזרת ערבוב מאסיבי.
  4. מעבירים לתבנית (אני עשיתי בחד פעמים בינונית)  ומשטחים היטב. מהדקים לתחתית התבנית ומכניסים לקירור.
  5. חותכים לקוביות וטועמים…
מוסיפים קקאו ווניל:
שלווה מוכנה לכניסה לסיר (אם לא היתי מגלה לכם שזו שלווה, הייתם בטוחים שאלה תפוחי אדמה, נכון?):
שלווה מצטפה בתערובת שבסיר:
שלווה מצופה, נדחסת לתבנית – כדאי להעזר במועך תפוחי אדמה, הוא עושה עבודה נהדרת:
הכל דחוס ומעוך בתבנית שנכנסת לקירור:
פורסים אחרי כשעתיים במקרר:
בראוניז עם תוספות:
מלבד השלווה, הכנתי גם בראוניז, כשלמתכון הבסיסי הוספתי 10 גליליות קפוצי'נו חתוכות (אפשר עם כל סוג של גליליות) ו 100 גר' שוקולד צ'יפס מריר. התוספות מגיעות בשלב שאחרי ערבוב כל החומרים, ממש בסוף, מוסיפים מה שרוצים, מערבבים ממש עוד קצת ויוצקים לתבנית המתאימה. נראה לי שיצא טעים, אבל תשאלו את אחותי, היא קיבלה את זה 🙂
גליליות לפני חיתוך ואחריו:
מכניסים תוספות לתערובת הבראוניז:
ואחרי האפיה:
ל"ג שמח!
מודעות פרסומת

6 מחשבות על “שלוות נפש

  1. אני מוחה. רק תגידי תודה שיכולתי למלא לך פה 450 פסקאות לגבי מה אני מוחה, אבל רחמיי נכמרו.
    ולגבי השלווה – חכי חכי. First we take Manhattan, then we take Yagur.

  2. בשם ההנהלה וצוות העובדים, תודה רבה!
    אתה מוזמן למחות, אנחנו אוהבים מחיאות. כפיים בעיקר.
    ולגבי השלווה – dream on… אבל אם אתה מגיע למנהטן בקרוב, תגיד לי.

  3. אצלנו השלווה מתקבלת ברצון (אנו מהסוג הראשון) ובקיבוצי בלי שלווה זה לא היה שבת .. אשרי ילדי כיתתך שמורתם יודעת לפנק כל כך ולתאר את הווי הטיול והניסוי בצורה נפלאה.
    תבורכי (כי את מברכת את כולנו).
    מתגעגעת..
    (אבל אל תציעי לי את חטיף השלווה – בכל זאת זה מוגזם..)
    התמונות שלך 100ממות!! אין כמוך! (כמה כישרון יש באדם אחר?)

  4. לילכייייייי מתגעגעים פה בחזרה, בעיקר לימים שיצאנו לטיולים האלה ביחד…. אני מבטיחה לך שק שלם של שלווה, קילוגרם שלם רק בשבילך, אם רק תחזרי….

  5. הי עטר,
    שלוה לא שלוה זה נראה כ"כ טעים שבא לבכות (שלא טעמתי)
    ושוב אוהבת את התחכום בכתיבה שלך.
    אהבתי את הכותרת "שלות נפש"-
    שיהייה לכולנו והרבה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s