בעזרת השן

מרפאת השיניים שכנה בקצה של מבנה המרפאה של הקיבוץ. מחוץ לחדר המרפאה היה שלט כזה עם "נא להכנס" בירוק ו"המתן" באדום. אף פעם לא ראיתי את השלט הזה דלוק אבל הוא תמיד היה שם, מול כיסאות העץ הלא נוחים, שלדעתי היו בכוונה כאלה, כדי שעל כסא רופא השיניים תרגיש כה נוח שתשכח את הדבר שישימו לך עוד רגע בפה. בכל שנה היינו מגיעים כדי לעשות בדיקה שנתית ולשים את הדבר הנורא הזה – טיפול הפלואור. מדובר היה במין עיסה דביקה כזו שנכנסת לפה וגורמת לך לרצות לברוח. אבל אי אפשר לברוח. תאמינו לי שניסיתי. 

סאלי הרופאה היתה אישה מיוחדת במינה. קודם כל היא היתה נורא נוחה. כשהיא היתה מורידה את הכסא או מעלה אותו בדיוק עד לגובה שבו נוח לה להסתכל לנו לתוך זוועת השיניים, הראש שלנו היה נח בדיוק על המרפסת הקדמית שלה, שהיתה רכה והריחה מבושם.  היה לה תמיד את אותו הבושם, שלפני כמה זמן הרחתי ממישהי אחרת, ממש מבוגרת, וכמעט קפצתי עליה תוך כדי שאני צועקת "סאלי! שעת הנקמה על הפלואור הגיעה!".

בזמן שסאלי  הסתכלה לתוך הפה עם כל מיני מכשירים מצחיקים, היתי מסתכלת לה על הפנים (אני בטוחה שאנשים מבוגרים ממני ניסו להסתכל על דברים אחרים).. היו לה הפנים הכי חלקות שראיתי מעודי, והדבר שהכי משך את עיני היה הקשת שמעל עפעפיה. היא היתה שמה צלליות בכל צבעי הקשת על העפעפיים, לפי דעתי גם לפי הסדר שהצבעים מופיעים בספקטרום. ברור שזה היה תעלול מרושע כדי להסיח את דעת הילדים ממה שהולך לקרות להם תוך דקות, אבל כשהיתי צוללת לתוך הקשת הזו, ראשי נח ליד הבושם, איכשהו היה אכפת לי קצת פחות מהפלואור. בסוף הינו מקבלים מדבקה של שן חומה לבנה שצוחקת אלינו. מה את צוחקת, את מבינה שבגללך סבלנו??

הפלואור רדף אותנו עד בית הילדים, שם, על פי ההוראות של סאלי, מדי בוקר היו שמים לנו בצלחת כדור קטן כתום בהיר (על צלחת ארוחת הבוקר שהיתה כתומה בעצמה). הכדור היה אמור להיות בטעם של תפוז, אבל בעצם היה בטעם של איכסה, ואנחנו מצאנו דרכים יצירתיות להפטר ממנו בלי שהמטפלות ישימו לב, כמו להחביא אותו בגרב ולהעיף בחוץ, או "לאבד" אותו בצלחת (כתום על כתום, זה נורא קשה להבחין!), או לעשות כאילו שמים על הלשון וכשהמטפלת מסתובבת להוציא ולזרוק לאנשהו. רחוק. רק לא להמיס את זה בפה. נראה שזה הפך למעין תחרות נחמדה בינינו ובין המטפלות, כי האמת היא שטעמו של הכדור לא היה כזה נורא… לי אישית היה מחבוא במגירה בכיתה (היתי שומרת את זה כל ארוחת הבוקר עד שהיינו נכנסים שוב לכיתה), כשמדי פעם היתי מרוקנת את ערימת הכדורים בחוץ. נדמה לי שזו היתה סיבה לחתולים שהיו מפוזרים סביב בית הילדים כשהם מתגלגלים בכאב על האדמה, אבל אני לא בטוחה.

היו מטפלות שהתחכמו וניסו לתת לנו את הכדור במנוחת הצהריים, כשהן מסתכלות שאנחנו ממיסים את זה על הלשון. זה עלה להן בהפרעות רבות במהלך שנת הצהריים, כבר כתבתי על זה פעם ועכשיו אתם יודעים את הסיבה…

ברבות השנים עברה מרפאת השיניים על כל ציודה למקום אחר בקיבוץ. היא הורחבה, הומצאה השיננית, שעד היום משתמשת בציוד של סאלי, על אותו כיסא שיש עליו מדבקה של שן חומה לבנה. היא עדיין צוחקת. גם השיננית.
והיה בה חידוש אחד נוסף, ששינה את חיינו לעולמי עד – בסל קטן, בין כסאות ההמתנה (שהפכו להיות נוחים יותר, כנראה ידעו שכבר אי אפשר לעבוד עלינו), חיכה לו סל עיתונים, ובתוכו עיתון "לאישה". את עיתון זה פגשנו לפני כן רק ב"מועדון לחבר", שם דרורה היתה חותמת על כל העיתונים שיצאו ויכולנו לקרוא אותם, אמנם באיחור של כמה חודשים (עד שכולם סיימו לקרוא) אבל בכל זאת. החידוש של עיתוני לאישה במרפאה היה נפלא, למדתי מהו מנגולד (זו המצאה של העיתון, לדעתי, עד אז זה היה סתם עלי תרד), איך הופכים ביום אחד מאישה עובדת, אמא עסוקה שאין לה זמן לטיפוח – לאישה שלא מבינה מה לעשות עם כל האיפור הזה שקיבלה ומי זו שמסתכלת עליה במראה (ראה המדור: "מלכה ליום אחד") וכיצד כותבים מכתב שלא נשלח. לדעתי זה נורא קשה לכתוב מכתב שלא נשלח, והעיתון מציב פה רף גבוה מאד, מעניין אם רשות הדואר מסכימה לכל המכתבים האלה.

היתרון הבולט של עיתון לאישה, מעבר להשכלה הרחבה שהוא העניק לי (עד היום אני לא שולחת מכתבים) היה המתכונים שמתחבאים בתוכו. בתחילה הייתי רק מסתכלת בהם, אחר כך מעתיקה אותם, ופעם אמא שלי הביאה דף תלוש מגליון אחד (היא לא היתה במרפאת שיניים באותו יום! בחיי!). לפעמים היו שם עוגות מאד מסובכות, אבל לפעמים היו שם כאלה שאני אוהבת – בחושות, זריזות וטעימות.

שתי העוגות הבאות, שיצאו כרגע מהתנור, לקוחות מתוך הספר "עוגת השבוע" של לאישה, שמרכז את מתכוני העוגות שהופיעו לאורך שנים במדור, שתיהן של דנה שטיינוול, ושיניתי קצת סתם לשם הקלות וגם כדי לחסוך שומן.

עוגת תפוחים עם שוקולד צ'יפס

  • 1/2 כוס שמן
  • 220 גר' רסק תפוחים (2 קופסאות קטנות)
  • 1 וחצי כוסות סוכר
  • 1 ושני שליש כוסות קמח (235 גר' למדייקים)
  • 1/2 כפית קינמון טחון
  • 1 כפית אבקת אפיה
  • 1 כפית סודה לשתייה
  • 2 ביצים
  • 4 תפוחי עץ קלופים ומגוררים גס (רצוי מסוג גרנד)
  • 100 גר' שוקולד צ'יפס.
  1. מערבלים במיקסר שמן+רסק+סוכר
  2. מוסיפים קמח, קינמון, אבקת אפיה וסודה לשתיה ומערבלים שוב
  3. מוסיפים את הביצים אחת אחת ומערבלים עוד 3-4 דקות.
  4. מפסיקים את המערבל ובעזרת כף עץ בוחשים פנימה את התפוחים המגוררים ואת השוקולד צ'יפס.
  5. יוצקים ל 2 תבניות אינגליש קייק ואופים 1/2 שעה ב 180 מעלות (בספר כתוב לאפות 50 דקות… אחרי 30 הוצאתי ואפשר היה להוציא אפילו מעט לפני). העוגה יוצאת רכה וריחנית…

 

עוגת בירה לבנה וג'ינג'ר / פירות יבשים אחרים

העוגה מתאימה לשעת התה, או עם הקפה של הבוקר…

  • 1 וחצי כוסות סוכר
  • 100 גר' חמאה רכה
  • 2 ביצים
  • 3 כוסות קמח
  • 1 שקית אבקת אפיה
  • 1 בקבוק בירה לבנה (330 מ"ל)
  • 75 גר' ג'ינג'ר מסוכר בקוביות קטנות למדי (שמתי פירות יבשים אחרים מתוך תערובת שהיתה לי, בה הפירות כבר חתוכים לקוביות קטנות).
  1. מקציפים יחד חמאה +סוכר 2-3 דקות.
  2. מוסיפים לקרם שנוצר את הביצים.
  3. מוסיפים את הקמח ואבקת האפייה וממשיכים לערבל. העיסה בשלב זה מאד דביקה וכבדה וזה בסדר.
  4. תוך כדי המשך הערבול מוסיפים את הבירה הלבנה לאט עד שהיא נספגת (והעיסה נהיית דלילה תפוחה וחתיכית).
  5. מפסיקים את עבודת המערבל ומוסיפים את קוביות הפירות היבשים.
  6. יוצקים לתבנית 24 עגולה או תבנית מתאימה מלבנית.
  7. אופים כ 40 דקות בחום בינוני. העוגה תופחת יפה.

 

בתאבון, שבת שלום ואל תשכחו לצחצח שיניים…

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s