בין סיפור לכיפור

במשך שנים, יום כיפור היה בשבילי בכלל יום זכרון. יום הזכרון למלחמה ההיא שקרתה עוד לפני שנולדתי, ורק שמעתי עליה בסיפורים, בשירים, ובמבט העצוב של אבא שלי כשדיבר על בני הקיבוץ שנפלו בה.

כשהינו קטנים, זכור לי שהיו משאירים אותנו בבית הילדים וכל המבוגרים היו הולכים לבית הקברות לאזכרה. ידענו שצריך לדבר בשקט לא כי זה יום קדוש ליהודים, יום סליחה וכפרה, אלא כי זה יום עצוב למבוגרים שמתלחשים ביניהם. כבר בגיל צעיר שמענו על המלחמה ההיא, שהתחילה אי שם ביום השקט הזה, וכל פעם שהיינו נשארים בבית הילדים, פחדתי מהיום הזה, שבו שוב יגיעו הרעים ויפציצו את המדינה שלנו, ומה פתאום משאירים אותנו ככה? ורק ילד אחד מהגן שלי הלך עם כל המבוגרים, כי הוא היה צריך לבקר את אבא שלו שנפל במלחמה ההיא, עוד לפני שנולד.

כשגדלתי מעט (כן, זה קורה במשפחות הכי טובות), אמא שלי סיפרה לי איך זה התחיל. היא היתה במקלחת כששמעה את ההאזעקה העולה ויורדת (שאצלנו בקיבוץ שומעים אותה בחוזק כפול בגלל ההד החוזר מהכרמל). שתיים בצהריים, היא אמרה לעצמה שזה בטוח משהו רע. היא יצאה הכי מהר שיכלה ורצה לכיוון בית הילדים של אחי הגדול (שהיה אז בן כמעט 3), אינסטינקט של אמא. מאז פחדתי להתקלח בשעה הזו של יום הכיפורים, ובכלל זו היתה שעה מפחידה שרק היתי מחכה שתעבור.

במשך שנים היו הורי מקליטים את "מצעד המרגנית" של גלי צה"ל ותוכניות המוזיקה של יום הזכרון ("שירים עבריים" היה כתוב על הקלטות, בכתב ידו של אבא שלי) וביום הכיפורים, בהשתתק תחנות הרדיו, היו שמים קלטת אחר קלטת של שירים עצובים, שירי מלחמה וזכרון.

כשעברו השנים יום הכיפורים קיבל משמעויות נוספות, קטנות וגדולות, וכל אחד מפתח לעצמו את יום הכיפורים שלו. אצלי הוא תמיד נשאר יום הזכרון למלחמה שנולדתי 9 חודשים אחרי שהסתיימה.

בשנים האחרונות, איילת, גבי ואני מכינות עוגיות לבאי בית הכנסת לקראת סוף הצום. דלתה של איילת היא ממש מול דלת בית הכנסת הקטן של הקיבוץ, בו מתגודדים בשעת יציאת יום הכיפורים עשרות אנשים. עם התקרב שעת תקיעת השופר, אייל מסדר שולחן ארוך מול הדלת, אנחנו מוציאות עוגות ועוגיות קטנות וכשנשמע קול השופר ולאחר ברכות ה"שנה טובה", יודעים כולם לבוא ולאכול עוגיה או פרוסת עוגה, לשתות תה צמחים, לשבור את הצום, להנות מהחברותא ולהבין שככה זה כשחיים ביחד – לאחד זה יום זכרון, לשני זה יום סליחה, ולשלישי היום הזה הוא יום שלובשים בגדים לבנים ובאים להיות עם כולם לייד בית הכנסת ולאכול עוגיה.

השנה הכנתי 3 סוגי מאפים:

עוגיות דבש

עוגיות טחינה (אותן אני מכינה כל שנה לבית הכנסת)

עוגות שמרים, הפעם במילוי תמרים

הלוואי שתתחיל לנו שנה של ביחד, שנת בריאות ומעשים טובים ועוגיות קטנות טעימות.

Advertisements

2 מחשבות על “בין סיפור לכיפור

  1. מאחר וגרתי בבניין של הורייך, שנהרס זה מכבר, והם היו בעלי טלוויזיה – הרי שמדי ערב היו מתכנסות דיירות הבית בסלון של הורייך וצופות יחדיו בטלוויזיה כשוילונות כהים מאפילים את החלונות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s